לפני שהנייטהאנט הפך למה שהוא כיום, הוא היה משחק של החבר׳ה. אי אז ב-2010 (חדרי בריחה לא נולדו אז בישראל), בחופש בין השנים שלי כסטודנט לביו רפואה, רציתי לעשות משהו ממש גדול בשביל החבר׳ה שלי.
בדיוק חזרנו מאמסטרדם, והפער בין אמסטרדם השוקקת והחייכנית לבין רעות השקטה והביישנית היה כל כך מורגש, שאמרתי לעצמי שאני חייב לעשות משהו עם זה. רציתי שיהיה לנו אקשן. רציתי דרמה. רציתי תחרות. ואז הבנתי שמה שאני בעצם רוצה...זה שהחבר׳ה ואני נשתלט על רעות. אנחנו היינו יותר מדי גדולים בשביל היישוב הזה ממילא. וכשחשבתי איך לעזאזל אני עושה את זה, לא ראיתי דרך אחרת מאשר לשחק ׳חפש את המטמון׳. ועם מכוניות כמובן, כי היינו בעידן הדלקנים של ההורים.
חילקתי את החבר׳ה ל-3 קבוצות.
התחלנו מהגן ליד הבית.
העברתי תדריך שעיקרו היה ׳לא לתלוש מעטפות של קבוצות אחרות ולא להיהרג בבקשה׳.
התחלנו בחצות וסיימנו עם הזריחה. אין תמונות מהאירוע הזה. רק סמסים על כמה שזה היה פשוט משהו אחר.
אני לא זוכר רגע בחיי כמו אותו הבוקר שהלכתי לישון עם חיוך כזה רחב.
הזכרונות והרגשת הטירוף נטמעו בנו. והציפייה להמשיך את זה.
התמונה שאתם רואים פה זה מה שקרה שנה אחת מאוחר יותר.
כשהבנו שהופכים את זה למסורת. שם כבר ממש השתגענו. שם כבר כבשנו את מודיעין.
והנה מסלול החידות של המשחק הראשון:
